"Sometimes They Prayed Marxism"

The little-known story of Rav Steinsaltz's involvement with the 'New Sanhedrin.'

Rav Steinsaltz (Wikimedia Commons)

The Sanhedrin, which in Hebrew and Jewish Palestinian Aramaic means “sitting together,” (hence its translation as “assembly” or “council), were assemblies of either twenty-three or seventy-one elders — known as “rabbis” after the destruction of the Second Temple — appointed to sit as a tribunal in every city in the ancient Land of Israel. The Sanhedrin symbolized the free spirit and autonomy of Jewish law and the independence that Jews throughout history have longed for since the destruction of the Temple and the loss of Jewish sovereignty.

On the 29th of Tishrei 5766 (2005), the New Sanhedrin was established in Jerusalem’s Har Nof Synagogue. Its founders sought to revive an ancient Jewish institution in the revived State of Israel. To the amazement of his students, not only did the famous Rabbi Adin Steinsaltz join the group, but he was also chosen to serve as its president. As well as formulating the movement’s platform, and providing the ideological and halachic grounding that would justify its establishment (one thoroughly dependent on the Rambam’s outlook in the Mishneh Torah, which included the obligation of the public to appoint leaders from within, and an expression of one of the commandments accompanying the return to the Land of Israel), the group invited hundreds of Israeli rabbis to join the group, regardless of their affiliation: whether Hasidim or Litvak, Sefradi or Ashkenazi, Orthodox, Zionist, Nationalist Haredi, it didn’t matter. The one and only condition for joining the group was a commitment to Jewish law and to preserving the Torah. This was set down in writing, and then afterwards in face-to-face meetings with male Orthodox leaders, including yeshiva heads, municipal and community rabbis.

As it sought to abolish sectoral divides and internal religious factionalism, the official announcement was preceded by preparations carried out by several friends of Rav Steinsaltz. With his support, they established a working group and worked strenuously behind the scenes for a decade prior to its establishment. The initiators of this new Sanhedrin didn’t only see the project as a link to the Golden Age of the Sanhedrin in Jerusalem during the Second Temple period, but also justified themselves by referencing other attempts at renewal throughout Jewish history—including the most famous of them all, Rabbi Jacob Bei-Rav’s in sixteenth-century Tzfat. It is no coincidence that the group chose to assemble in the holy city of Tiberias (according to the Talmud RH 30a, the Sanhedrin sat there after the destruction of the temple for about 200 years, and will rebuild from there as well), where they sat in a semi-circle like the ancient Sanhedrin and chose the typological number of 71 rabbis.

Many observers asked, what was Rav Steinsaltz’s role with this movement? He had devoted his life to commentaries on the Jewish canon and to meditative and all-encompassing writings on every aspect of Jewish creation (an introduction to the Talmud and the prayer book; works on the Jewish calendar, repentance, on the principles of Hasidut, and more), becoming a bestselling and widely translated author in the process. What did he have to do with this?
While serving as head of the Sanhedrin, Rav Steinsaltz said, with his characteristic good humor, that it “wasn’t another council for cats in Emek Refaim” (his Jerusalem home), and that he thought that it was going places. From the start of this new Sanhedrin, he said, the body “needs time”; he hoped in the future, “major figures [will join us] and we will be able to say that we ‘warmed their seats.’” At the same time, he expressed the concern that the initiative could fail. “In order to say that we had a child” he said, “we need a lot of time.” This description, alluding both to his expectations of the long-term nature of the project and to its messianic dimension, is taken from the figure of the child in Isaiah 9:6, “Aviad Sar Shalom, a peaceable ruler,” a messianic prophecy that ends with the words: “Upon David’s throne and kingdom/That it may be firmly established/In justice and in equity.” By framing of the project in such a way Rav Steinsaltz emphasized the revolutionary outlook of the new Sanhedrin.

For Steinsaltz, it seems that the establishment of the Sanhedrin was part of an attempt to create a single body, competent to rise above the quarrels and the divisions that have torn the religious public into factions: Haredi and Nationalist Religious, Hasidim and Litvaks etc. It seemed to relate to his aversion to empty decorum, disingenuousness and lack of integrity; to the sense of an entitled ownership of religion, of a “bourgeois” outlook that stemmed from the exclusion of others; to his difficulties with religious society, which he often viewed as full of vices. It perhaps even shared his skeptical outlook, well known to the people who knew his critical and somewhat anarchistic attitudes.

Aside from this, it seems like his participation in the new Sanhedrin expressed on a personal level an aspect of the tension with which he understood his life mission. Was he a thinker who sat in his room writing and making the Jewish canon accessible? Or a Hasidic leader, a tzadik, a person with great social and spiritual influence? Steinsaltz frequently emphasized the greatness of the Lubavitcher Rebbe, whom he compared to Moses. The Rebbe wanted a private life, his heart was against leadership and mission, but because of self-sacrifice and against his tendency to be alone with God, he devoted his life to the needs of his people. The Rebbe, Steinsaltz commented on his yahrzeit, the anniversary of his death (marked by Chabad as a day to celebrate the Rebbe’s life), responded to thousands of letters instead of writing books, never refusing to meet “every bee in the hive” (1 Kings 14:1) or people “who asked him whether or not to buy blue socks.” This was because the Rebbe understood how much suffering there was in the world. As for book writing, the vocation he was most associated with, and for which he was awarded the Israel Prize and other honors, it’s hard not to see his opinions on Moses and the Rebbe as expressing his own voice and conveying his tendency to oscillate between opposites.

He critiqued the preoccupation with external details: regarding side-locks and beards (“a bear grows alone…you don’t need to do anything to even fertilize it”). Instead he called for an activist approach —“to caress someone who is ill,” “to hate the neighbor less”—and to be prepared for social global missions. From this perspective, the Sanhedrin offered a Hasidic platform for dealing with the public’s needs—and possibly even satisfied Steinsaltz’s desire to be a rebbe and leader.

This turn towards public activity became noticeable in the shifts away from his main activities from the 1960s. The former included establishing Shefaa (“abundance”), concentrating on writing in all fields of Jewish studies, translations into many languages, and especially writing his extensive commentary of the Talmud. In the 1980s he expanded outwards from publishing his writings, establishing educational institutions like the Higher Yeshiva, the Middle Yeshiva, and elementary schools for boys and girls (Makor Haim and the yeshiva in Tekoa). Similarly, he set up educational and cultural institutions in Russia, which sought to save Russian Jewry from spiritual “extermination.” These two elements scampered about in his personality, increasingly inspiring his activist outlook in searching restlessly for another project to do. “If you don’t have time, make more,” was the advice he frequently quoted from the Lubavitcher rebbe.

However, what had been intended as a diverse spiritual group quickly turned into a right-wing political body. This was especially true with the involvement of figures like Rav Yisrael Ariel, Professor Hillel Weiss and others. Rather than the long-term vision for the Jewish people envisioned by Steinsaltz, these figures saw the Sanhedrin as a platform to promote the issues of the day. In 2005, the group caused an outcry after publishing plans to carry out sacrifices on the Temple Mount. In January 2008, further waves were made with The “Bush Scroll.” Signed by Steinsaltz, this was to be given to President Bush during his visit to Israel. Inspired by the Cyrus Proclamation, explicitly mentioned in the text, the scroll called on Bush to proclaim the right of the Jewish people to every part of the Land of Israel, and their right to build a new Temple within it.

The attempt to reestablish the Sanhedrin didn’t succeed in the sixteenth century, and it began to unravel in the twenty-first. With time, the group found itself on the margins of Israeli society. While at the beginning it had attracted strong opposition, with time it was merely met with yawning indifference. Rav Steinsaltz understood which way the wind was blowing, and he left the group just two years after its official establishment. “My problem isn’t with right-wing politics but with politics in general,” he said in defense of his departure, adding that “it is not serious.” Despite these principled claims, many people believed that his decision was connected to major financial losses at his institutions, resulting from an American philanthropist withdrawing support when Steinsaltz joined the Sanhedrin.

With Steinsaltz’s departure, indeed the extremists took over. In the build-up to the evacuation of the “Havat Gilad” outpost in 2011, members of the New Sanhedrin published a ruling calling on people to obstruct the policemen sent to evacuate the outpost; in 2015 the Sanhedrin declared their support for the “Hilltop Youth,” who had received expulsion orders from the government on account of their violent activities. There were other similar declarations. Professor Hillel Weiss also left the group to establish a new movement before returning—while, at the same time, he was placed under investigation by Israeli authorities for incitement and making racist statements.

The Sanhedrin was cast out from every faction of religious society. The Haredim cast them out despite their claim that the group would liberate the religious public from the official state rabbinate and clean the system of ‘contamination,’ external interests, and the defilement of public officials. These claims were similar to the Haredim’s own justification for the existence of their autonomous institutions (for example the Beis Din Tzedek Court). They saw the Sanhedrin as a group which aimed to undermine the hierarchy and rulings of the great Haredi rabbis. The Nationalist Haredim, meanwhile, who shared Rav Kook’s idea that the state was the “foundation seat of God in the world,” saw the Sanhedrin’s activities as clear political interference with the ‘statehood’ that is demanded in relation to the state’s institutions, and as a subversive movement which sought to destroy the state’s authority.

Sanhedrin leaders claimed that this narrow factionalism dividing religious society is what has prevented the different streams uniting, and that this pettiness is why repeated attempts to unite World Jewry have failed.

Either way, 15 years on from the vision to establish an influential, wide-ranging group, we are left with a handful of people who issue responsa on the religious obligations of non-Jews, publish opinions on political opinions, and sit on the margins of Israeli and religious society. They did not secure a consensus for the project, and today many view the Sanhedrin as extremist and founded on an over-ambitious and even unrealistic vision.

Had those involved paid greater attention to the words of Rav Steinsaltz in the beginning, they would have heard a different vision, contrasting with those who were already expressing right-wing political ambitions. His claim that the group needed time highlighted his difference in outlook, and strengthens the impression that he was swept up in a project without fully understanding its implications.

It seems that Steinsaltz, and his sons, who are devoted to their father`s vision, would prefer to forget this episode. (Footage of Steinsaltz with the Sanhedrin has been removed from the internet.) But a person is known for the actions s/he regrets in life no less than for the actions s/he is proud of. His departure from the Sanhedrin, or in his own words his “loose association” with it (from a 2011 interview on the Walla portal), revealed profound insights about his worldview: political engagement is inferior, and in many ways detrimental, to maintaining one’s commitment to the cultural heritage of humankind, the emotional affinity for God and Torah, and the individual’s belonging to the Jewish people (similar to Chabad’s notion of shlichut). The emergence of this new Sanhedrin was perceived as seriously undermining his inclusive approach to every Jew, of all persuasions, as expressed in his statement that his father’s generation “occasionally prayed Marxism,” and his decision to publish the Talmud in a modern design in order to enable access to all Jews. He abided by the principle. He strove to unite Israeli Jews with Diaspora Jews, religious Jews and secular Jews. The Sanhedrin, in its new paths, could be conceived as damaging his broad acknowledgement of every Jew as they were, whatever their political views and their practical decisions regarding their Jewishness.

This complements statements made by Steinsaltz in which he expresses his concerns for the Jewish people, not in terms of policy issues but by worrying about the spiritual character of the state. Not public statements about the Temple Mount or returning the territories, but questions of Jewish identity; questions which he saw as being the essence of his work, transcending all political disagreements or contemporary decisions. As he said in an interview: “With all the problems we have regarding our existence, one needs to take into account [the fact that] our identity is a more important problem. And I don’t say that as a rabbi but out of a historical perspective.”

Despite not being raised in a Hasidic dynasty and as someone who became religious in his youth, Rav Steinsaltz had a broad vision. He advocated Chabad-style Judaism, the knowledge that every Jew had a “Jewish soul, brain, and heart.” He criticized the attempt to create a New Jew like Ari Ben Canaan, the hero of Exodus, who Steinsaltz described as a “blatant goy.” He emphasized the spiritual thirst for Jewish sources and liked to quote one of the participants at a meeting he held at Kibbutz Degania Bet: “Maybe I don’t keep Shabbat, but I never lost my siddur, ” while he observed that his father’s generation studied Communism “like their forefathers studied (Torah).”

The fear that the Torah was about to disappear, precisely with the generation which returned to the Land after the Holocaust, and the sense that Diaspora Jewry were doomed to a quiet death from ignorance or indifference (leading to slow assimilation), occupied him a lot and dictated his daily agenda. This is evident in the piyut to which he returned many times: “Guardian of Israel, guard the remnant of Israel, and suffer not Israel to perish.” This statement summarizes Steinsaltz’s outlook and explains his tireless work to realize his wide-ranging enterprises (he slept twice a night, for very short periods each time). The words of the piyut declare that the minimum is also the maximum. The minimum because it does not ask for one to keep the thirteen commandments or to study Torah, but to recognize and internalize the divine Shema Yisrael that at the same time identifies with his people (Israel). At the same time, these words express the maximum commitment to Judaism, because such a recognition and internalization is the highest objective. There is fear of the loss of the Jewish people, while at the same time the passing on of responsibility for this loss to the guard who is required to take care of this people. Shema Yisrael, having originally been recited as a joint declaration of faith by the sons of Jacob while gathered around the bed of their dying father, demonstrates a strong national consciousness; but it is also a very private expression of faith, recited quietly by a Jew three times a day with closed eyes, standing before one’s creator, and at times of distress. According to Steinsaltz, this reflects God’s deepest wish to preserve the remnant of Israel through access to the treasures of the Jewish heritage spirit—soul, and mind.

The motto “It’s better to be a heretic than an ignoramus or a fool” accompanied Steinsaltz all his life. He learned it from his Communist father, who sent him to the Ma’aleh Religious School, so that at least he would know what he was rejecting. He abided by the principle of making Jewish knowledge accessible to all while respecting the depth of choice in it, citing the twelfth-century theologian Ibn Ezra: “Be Blameless,” because in order to be innocent one needs a lot of wisdom. This open approach to the heart and intelligence of every Jew, without consideration of appearance, lifestyle, or dress, paved the way for Steinsaltz’s acceptance in left-wing circles. Ben-Gurion wrote to Steinsaltz in December 1962: “I agree with you that the divide between secular and religious is nothing more than artificial, but I do not maintain this divide at all. This distinction between Jews is foreign, according to my knowledge of the Jewish spirit.” In the basic booklets about his institute, written in 1964, Steinsaltz explained to the advisory board members that the Talmud wasn’t “to be recited like a parrot,” but required “identification with the course of events…with ways of thinking and in the ways of its negotiation.” These booklets, which preceded the heavier volumes, were taught in general (secular) schools across Israel, with the recommendation of Kadish Luz (Speaker of the Knesset) and Prime Minister Levi Eshkol.

Steinsaltz’s activities in the Gesher movement established in 1970 by Rav Danny Trooper (father of the current Minister of Culture) and his friend Rav Bilt to forge connections between religious and secular, also marks another link in the public spiritual and apolitical activities of the rabbi. Gesher began in Kfar Tzion, but was active around the country and held seminars for young people in Tzfat. Among the seminar leaders were Hanan Porat, Benjy Levin (grandson of Rav Aryeh Levin), Rav Steinsaltz, and many of his friends, including my parents. I remember that Rav Steinsaltz never belittled anyone’s questions or criticism, devoting time to speak with everyone—male or female—until the small hours of the morning. Throughout his life he was close to many newly observants, including academics and intellectuals, artists, psychologists, and scientists, who had come to understand—often thanks to him—that the Jewish world offered something compelling. They were drawn by his charisma, and began to study with him in various frameworks.

But this charisma was also an obstacle. He was close to Rav Shagar and Rav Froman but their attempt to establish an educational institution didn’t succeed: these three charismatic personalities couldn’t keep to a single agenda, and the break-up was inevitable. What they had in common was an attempt to engage with the broader public. Rav Shagar sought to provide an answer to postmodernism; Rav Froman engaged in interfaith dialogue, and worked with Israeli musicians and dramatists. Educational institutions following Rav Steinsaltz’s teachings became possible when Shagar and Froman gave way to Steinsaltz’s students (like Rav Elhanan Nir, Rav Dov Zinger and others). Rav Steinsaltz’s institutions, which have a neo-Hasidic but broadminded ethos that nothing in the world is foreign to them (aside from his scientific training, Steinsaltz was a fan of botany, zoology, art, comics, and more), are a living monument to the spirit and religious style of the rav. This approach influenced his outlook to the Religious Zionist community, particularly groups in Tekoa, Gush Etzion, and Jerusalem; but they also reached other yeshivas, forming unique connections between Zionism and Hasidut, the Torah of Rav Kook and works by Rabbi Schneur Zalman of Liadi, yeshiva-style Talmud learning, creative writing, philosophy, and classical music. His extraordinary writings, translations and commentaries attracted a strong secular readership in Israel.

It’s through these that I discovered the essential role that his Talmudic exegesis played for leaders of the Jewish Renewal movement and Jews in Russia, Eastern Europe, and North America. The Sanhedrin was a short-lived episode and became a stillbirth, as Steinsaltz foresaw, waiting to be rekindled in the future—escorted by a vision that maintains that politics in its narrow sense could hurt spirituality in its broadest sense.

Translation by Alex Stein.

הרב עדין שטיינזלץ: “לפעמים הם התפללו מרקסיזם” 

בכ”ט בתשרי תשס”ו (2005) הוכרזה בבית הכנסת בהר נוף שבירושלים ‘הסנהדרין החדשה’. גוף זה ביקש להשיב מחדש מוסד יהודי עתיק אל נבכי ההיסטוריה והפעם במדינת ישראל המתחדשת. רבים מתלמידי הרב שטיינזלץ התפלאו לגלות כי הרב לא רק שהצטרף לגוף זה אלא אלא נתמנה לעמוד בראשו והוכרז כנשיא. לבד מניסוח מצע לתנועה וביסוס רעיוני והלכתי המצדיק את הקמתו – הנשען באופן יסודי על תפיסותיו של הרמב”ם במשנה תורה, על זכותו של הציבור למנות מתוך עצמו מנהיגים, ואף כביטוי להגשמת אחת מן המצוות המתחייבת מהחזרה לארץ. עבודת השטח העיקרית התמקדה בהזמנה של מאות רבנים בישראל להצטרף לגוף זה וזאת ללא הבדל שיוך עדתי, ציוני, חסידי, ליטאי זה או אחר. המחויבות להלכה ולשמירת התורה נקבעה כתנאי היחידי להצטרפות אל שורותיו והיא הופנתה תחילה בכתב ואח”כ גם בפגישה פנים בפנים, לרבנים אורתודוכסים גברים בלבד, המכהנים באיזושהי משרה ציבורית כגון בהובלת ישיבות, רבנות ערים או בתי כנסת.

בהיותה מבקשת לבטל את ההתחפרות המגזרית ואת הפלגנות הפנים דתית האורתודוכסית, הציונית, החרד”לית והחרדית על שלוחותיה קדמו להכרזה רשמית זו, הכנות של כמה חברים של הרב אשר בתמיכתו ו, יזמו את ייסודה של הסנהדרין ופעלו במשך כעשור בעבודה מאומצת מאחורי הקלעים עד להקמתה. הקמת הסנהדרין של שנות האלפיים נתפסה על ידי יוזמיו, לא רק כהתחברות אל ימי הזוהר של הסנהדרין בירושלים בימי הבית השני, אלא שאבה את צידוקה מניסיונות חידוש נוספים זהים במהלך ההיסטוריה היהודית, כמו זה הידוע מכל, של רבי יעקב בי רב במאה ה-16 בעיר צפת. לא בכדי, בחרו הם להתכנס בעיר הקודש טבריה, (לשם גלתה הסנהדרין אחרי החורבן על פי בבלי, ראש השנה ל ע”א פעלה כ-200 שנה עד לגוויעתה ומשם היא עתידה להתחדש)אימצו את הישיבה העתיקה בחצי גורן ובחרו במספר הטיפולוגי של 71 רבנים.

רבים הרימו גבה ושאלו מה לרב אשר הקדיש את חייו לפרשנות ספרי היסוד של העם היהודי ולכתיבה הגותית מקיפה בכל תחומי היצירה היהודית (מבוא תלמוד, מבוא לסידור התפילה, כתיבה על מועדי השנה, על מושג התשובה, על עקרונות החסידות ועוד- כל אלה הפכו לרבי מכר ותורגמו לעשרות שפות) מה לו ולתנועה זו?

כאשר כיהן כנשיאה של הסנהדרין אמר הרב שטיינזלץ, בחוש ההומור שאופייני לו, כי זו ‘אינה עוד מועצה לחתולי עמק רפאים’ וכי הוא מייעד לו גדולות. (הרב גר בשכנות לרחוב זה בירושלים). מראשית ימי הסנהדרין, טען הרב כי גוף כזה ‘דורש זמן’ וכי הוא מקווה כי בעתיד עוד יגיעו ‘אנשים גדולים מאתנו ונוכל לומר כי חממנו להם את הכיסאות’. לצד זאת עמד הרב על החשש כי ניסיון זה עלול להיות ניסיון נפל וכי ‘כדי שנוכל לומר ילד יולד לנו אנו זקוקים לזמן רב’. לצד הראיה לטווח ארוך של מפעל זה, ניכרת הנימה המשיחית, הבולטת מהתיאור הלקוח מישעיהו ט’ את דמותו של הילד, אביעד שר שלום, נבואה המסתימת במילים: ‘על כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה’.  מדגישות את תפיסתה המהפכנית של הסנהדרין החדשה בעיני הרב.

נראה כי עבור הרב, הקמת הסנהדרין הייתה חלק מהניסיון לייצר גוף משותף לכל הפלגים הנ”ל אשר יתעלה מעל למריבות ולמחלוקות המשסעות את הציבור הדתי לפלגיו,. היא התחברה לסלידתו של הרב שטיינזלץ, מגינונים חיצוניים, מחוסר אמת ויושרה, מתפיסת בעלי- בתיות על הדת הנבנית מתוך הדרת האחר, ומראייתו של הרב את החברה הדתית פעמים רבות בקלונה ובקטנותה ואולי גם מנטיותיו האישיות שהיו מוכרות למי שהיה קרוב לו: ציניות, ביקורתיות ואנרכיסטיות מסוימת.

לבד מכך, נראה כי הצטרפותו של הרב שטיינזלץ לסנהדרין החדשה ביטאה ברמה האישית, פן בתודעתו העצמית הכפולה ולמתח בו הוא תפס את משימות חייו: הוגה דעות היושב ספון בחדרו הכותב ומנגיש את אוצרות הדור? או מנהיג ‘צדיק’ חסידי, איש בעל השפעה חברתית רחבה? לא אחת עמד הרב על גדולתו של הרבי מלובביץ אותו דימה למשה רבנו, המסרב מצד נטית ליבו לשליחות והנהגה ומעונין בחיים הפרטיים, אך שמתוך מסירות נפש ועל אף נטיתו להתבודד עם קונו, פונה לעסוק בצרכי העם. הרבי, אמר הרב שטיננזלץ, באחת מההתועדויות, (ג’ תמוז תשע”א), (יום מותו של צדיק, הנקרא יום ההילולא, הנחגג בחב”ד בכל שנה) במקום לכתוב ספרי הגות ומחשבה, השיב לאלפי מכתבים ולא סירב לפגוש ‘כל זב וצרוע’, או אנשים השואלים אותו ‘אם לקנות גרביים כחולות או לא’ וכל זאת, כי הרבי הבין כמה סבל יש בעולם. אל מול כתיבת הספרים, משימה עימה זוהה הרב שטינזלץ יותר מכל ועליה קיבל גם את פרס ישראל ופרסים יוקרתיים נוספים, קשה שלא לראות בדבריו על משה רבנו והרבי, כמדבררים את קולו שלו ואת ההתרוצצות בים הקטבים שבאישיותו.

בביקורת על העיסוק החיצוני, בפאות ובזקנים ( ‘זקן צומח לבד … לא צריך לעשות כלום אפילו לא לזבל אותו’) הוא קרא לגישה פעלתנית, ‘ללטף מישהו חולה’… ‘לשנוא פחות את השכן ממול’ ולהיות נכון למשימות חברתיות כלליות. מבחינה זו, סיפקה הסנהדרין פלטפורמה חסידית כזו לעיסוק בצרכי ציבור ויתכן כי אף ענתה על תשוקתו של הרב להיות אדמו”ר ומנהיג כללי.

נטייתו זו האחרונה אל הספירה הציבורית הרחבה, ניכרת במפנה שניכר ברוב מפעליו של הרב אותם הקים בשנות ה-60. בשנים אלו מקים הרב את מוסדות ‘שפע’ (המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים) המוקדשים להוצאה לאור של כתביו בעיקר של התלמוד אך גם ספרות יהודית המתורגמת לשפות רבות. שנים אלה מאופיינות בכתיבה אינטנסיבית של הרב ושל קומץ עוזרים. בשנות ה-80 מרחיב הרב את פעילותו לספירה הציבורית ומקים , מוסדות חינוכיים כגון הישיבה הגבוה, הישיבה התיכונית ובתי הספר היסודיים לבנים ולבנות (‘מקור חיים’, הישיבה בתקוע) כמו כן, הוא פונה החוצה אל יהדות רוסיה ומקים בה מפעלי לימוד ותרבות שמטרתם להציל מ’שמד’ רוחני. שני הווקטורים האלה התרוצצו באישיותו והם לובו בתפיסה פעלתנית המחפשת עוד ועוד פרויקטים נוספים. ‘אם אין לך זמן, תעשה עוד’, הוא הרבה לצטט עצה טובה שקיבל מהרבי מלובביץ.

אך מה שהיה אמור להיות גוף בעל גוון דתי- רוחני- כללי יותר הפך במהרה, בפרט עם הצטרפותן של דמויות כגון הרב ישראל אריאל, פרופ’ הלל וייס ואחרים לגוף פוליטי ימני. ואלה, במקום הראיה לטווח ארוך אליה כיוון הרב במימושו של חזון יהודי כללי, ראו בסנהדרין פלטפורמה לקידום ענייני השעה. בשנת 2005 עוררה הסנהדרין רעש לאחר שהתפרסמה התוכנית להקרבת קורבנות בהר הבית, בינואר 2008 עשתה הדים ‘מגילת בוש’- מגילה עליה חתם הרב והיא יועדה להינתן לנשיא ארה”ב המבקר בארץ. בהשראת הכרזת כורש ותוך אזכורו המפורש במסמך, קראה המגילה לשליט המעצמה הגדולה בעולם, להצהיר על זכותו של העם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל ועל זכותו להקים בה את בית המקדש.

הניסיון לחידוש הסנהדרין שלא צלח בשנות השלושים של המאה- ה-16 חזר על עצמו גם כאן. עם השנים, נותר הגוף בשולי החברה הישראלית ועורר בתחילה התנגדויות רבות ועם הזמן אף אדישות.

נראה שהרב שטיינזלץ הבין מראש לאן נושבות הרוחות ועזב את הסנהדרין כעבור שנתיים בלבד מהקמתו הרשמית. ‘הבעיה שלי איננה עם הפוליטיקה הימנית כמו עם פוליטיקה בכלל’ הוא אמר אז ונימק את עזיבתו באמירה ש’זה לא רציני’. לעומת טענות עקרוניות אלה, לדעת כמה אנשים, פרישתו של הרב קשורה הייתה בהפסד כספי גדול למוסדות הרב. כאשר נדבן אמריקאי משך את תרומתו הגדולה עקב הצטרפותו של הרב לפעילותה של הסנהדרין.

עם עזיבתו אכן התגברו הרוחות הפוליטיות הקיצוניות, ב- 2015 פרסמה הסנהדרין גיבוי לנערים מ’נוער הגבעות’ שקיבלו צווי הרחקה על רקע פעילות אלימה, עם פינוי מאחז ‘חוות גלעד’ ב-2011 פרסמו חברי ‘הסנהדרין החדשה’ פסק דין נוסף הקורא להתנגד לשוטרים שבאו לפנות את המאחז ועוד, פרופ’ הלל וייס שהיה חבר פעיל אקטיבי בסנהדרין, פרש והקים תנועה חדשה אבל אחר כך שב אליה מחדש עם רעיונות חדשים תוך שהוא מוזמן לבתי משפט על אמירות מסיתות וגזעניות.

הסנהדרין נודו מתוך החברה הדתית מכל הכוונים – מן הצד החרדי, על אף טענת הסנהדרין, כי השתחררותם מהגוף הממלכתי של הרבנות הראשית מנקה את המערכת מ’נגיעות’, מאינטרסים חיצוניים ובסיאוב של נושאי משרה ציבורית, הם נתפסו כגוף הבא לקעקע עת המבנה ההירארכיה והסמכות של דעת גדולי התורה. (טיעונים אלה מזכירים את הטיעונים החרדיים בהקמת מוסדות פסיקה משלהם שאינם תלויים במדינה, במשאביה ובערכיה כגון בית דין צדק של העדה החרדית ועוד). מנגד- לאור דבריו המפורסמים של הרב קוק על המדינה שהיא ‘יסוד כיסא ה’ בעולם’, ראו החוגים החרד”ליים בפעילות הסנהדרין התערבות פוליטית בוטה ב’ממלכתיות’ הנדרשת ביחס למוסדות המדינה, וכתנועה חתרנית הבאה לקעקע את סמכות השלטון והמדינה אשר לקיומם יש ערך קדוש בפני עצמו.

מובילי הסנהדרין יאמרו- כי המגזריות הצרה, המפלגת את החברה הדתית היא שמנעה את הצטרפותם המצופה של כלל המגזרים אל שורותיו ושבדומה לנסיונות כאלה בעבר, גם עתה בשל קטנוניות ומלחמות אגו המהפכה של ‘יהודי העולם התאחדו’ לא צלחה.

כך או כך, מן החזון להקים גוף מקיף רב השפעה, נותרה כ- 15 שנה לאחר הקמתו, תנועה המונה קומץ אנשים, אשר פעילותה מצטמצמת למתן תשובות בענייני בני נח וגרים, פרסום חוות דעת בעניינים פוליטיים ואשר נותרה בשולי החברה הישראלית והדתית. הקונצנזוס לא צלח ורבים מגדירים את המפעל כמפעל של קיצונים המושתת על חזון שאפתני ואף מופרך.

אוזן כרויה לדברי הרב שטיינזלץ, בכינוסי הסנהדרין בראשית דרכה, יכלה היתה לשמוע את הרוח השונה העלה מדבריו וזאת לעומת הנואמים האחרים, אשר ביטאו כבר אז חזון פוליטי ימני. טענתו כי הגוף הזה דורש זמן, חשפו את תפיסתו השונה של הרב ומחזקים את הרושם שהרב נסחף למשימה מבלי שהיטיב לעמוד על השלכותיה.

נראה כי הרב ובפרט בניו המסורים למפעל אביהם ולגיוס התרומות להפעלת המוסדות השונים (הרב מני והרב אמחי”ה) היו רוצים לשכוח אפיזודה זו. (הסרטונים של הרב שצולמו סביב הסנהדרין – הורדו כולם מהאינטרנט) אך אדם ניכר בחרטות שלו בחייו לא פחות מהדברים בהם בחר. עזיבתו של הרב את הסנהדרין או כהגדרתו ‘יחסו הרופף’ אליה (ראיון בוואלה 2011), אכן חשפו תובנות עמוקות בתפיסת עולמו של הרב שטיינזלץ, אשר לפיהם אל מול שמירת הזיקה לאוצרות הרוח, לטיפוח הזיקה הרגשית לאלוהות, לתורה ולשייכות של הפרט לעם היהודי (ברוח דומה לזו של חסידות חב”ד וערך השליחות שהיא חרטה על דיגלה), נתפס העיסוק בסוגיות פוליטיות כאלה או אחרות, לא רק כחשוב פחות ומשני, אלא אף כמזיק, מרחיק ומבדל. מי שכתב על דור אביו ש: ‘לפעמים הם התפללו מרקסיזם’, שבחר להוציא את התלמוד בעיצוב מודרני ובכריכה צבעונית, כדי שיאפשר גישה שווה לכל נפש, ואשר חתר לאחד בין העם בציון לעם היושב בתפוצות ובין חילונים לדתיים התפתחותה של הסנהדרין נתפסה כחבלה רצינית לתפיסותיו הרחבות הפונות לכל יהודי באשר הוא על דעותיו הפוליטיות והכרעותיו המעשיות אל מול יהדותו.

ענין זה הולם אמירות של הרב בהם הוא מנסח את דאגתו לעם היהודי, לא דרך של שאלות מדיניות אקטואליות, אלא דרך הדאגה לאופייה הרוחני של המדינה. לא הצהרות פומביות על הר הבית, או החזרת שטחים, אלא שאלת הזהות היהודית בה ראה את לוז מפעלו, המתעלה מעל לכל מחלוקת פוליטית או הכרעה עכשווית. כפי שאמר באחד הראיונות עמו: ‘צריך לקחת בחשבון שעם כל הבעיות שיש לנו עם קיומנו, זהותנו היא בעיה חשובה יותר. ואני לא אומר את זה כרב אלא מתוך ראייה היסטורית’.

יחס לחילונים:

דווקא כמי שלא צמח בשושלת חסידית וחזר בתשובה בנעוריו, הצליח הרב שטיינזלץ לראות רחוק. יהדות בסגנון חב”ד, הכרה כי לכל יהודי ‘נשמה יהודית, מח ולב’. אל מול הביקורת על הניסיון להצמיח את הצבר החדש, כגון הגיבור ‘ארי בן כנען’ בסרט אקסודוס, המוצג לדעת הרב כ’גוי מובהק’, הדגיש הוא את הצמא הרוחני למקורות היהודיים וציטט מפגישותיו בדגניה ב’ את אחת המשתתפות: ‘אולי אני לא שמרת שבת אך מעולם לא איבדתי את הסידור שלי’. את הפניה אל הקומוניזם, כגון זה של אביו הוא תיאר כי הם ישבו ולמדו זאת ‘כמו שלמדו אבותיהם’.

הבנה שהתורה עתידה להעלם – דווקא בדור השב לארצו לאחר השואה ושיהדות התפוצות נדונה למות מוות שקט מתוך בורות או אדישות (שתוביל להתבוללות איטית) העסיקה אותו מאד והכתיבה את סדר יומו של הרב. היא ניכרת בפיוט אליו חזר הרב רבות :” שומר ישראל שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל’- אמירה זו, מתמצתת את תפיסת עולמו של הרב ומבארת את מסירותו הבלתי נלאית למימוש מפעליו המקיפים (הרב שטיינזלץ נהג לישון פעמיים בלילה וזאת לשעה קלה בלבד) מילות הפיוט מבטאות מינימום שהוא גם מקסימום. מינימום כי אין הוא קורא לשמירת תרי”ג מצוות או לימוד תורה, אלא להכרה ופניה אל האל אך דוקא בכינוי של העם – ‘שמע ישראל’, אך בו בזמן הוא המקסימום- בשל עניין זה עצמו. יש בו את החשש מאובדנו של עם ישראל ובו בזמן, הוא מעביר אחריות לאבדה זו על השומר, הנתבע לדאוג לעמו, יש בו תודעת עמיות ואחווה חזקים, בהיותו במקור נאמר על ידי בני יעקב המתקבצים למיטת חוליו של אביהם העומד למות, בהצהרת אמונה משותפת, אך גם ביטוי פרטי מאד, אותו אומר יהודי שלוש פעמים ביום עם עצמו בעצימת עינים, בעמידה אל מול בוראו ואף הפך לקריאה ובקשה ברגעי מצוקה שונים. מבחינת הרב, משקף הוא את המשאלה ה עמוקה ביותר שלו לשמור את שארית ישראל על ידי הנגשת אוצרות הרוח- נשמה מח ולב.

המוטו ש: ‘עדיף להיות כופר מאשר בור’, ליוה את הרב כל חייו. הוא למד אותו מאביו הקומוניסט- ששלח אותו לבית ספר דתי ‘מעלה’ כדי שלפחות ידע במה הוא בועט. הנגשת הידע היהודי תוך כבוד לעומק הבחירה בו, היוותה נר לרגליו, והוא ציטט את ן’ עזרא שאמר כתוב ‘תמים תהיה’. ‘תמים’ – כי בשביל להיות תמים צריך הרבה חוכמה. גישה פתוחה זו אל השכל והלב של כל יהודי ללא התחשבות במראה, בסגנון החיים או בלבוש, גרמה לרב להיות מקובל גם בחוגי השמאל החילוני. בן גוריון כותב לרב בדצמבר 1962 : ‘אני תמים דעים אתך שהמחיצה בין חילוני ודתי היא מלאכותית ולא עוד, אלא איני גורס כלל חלוקה זו. הבחנה זו בין יהודים זרה, לפי הכרתי לרוח היהדות’. בפרוטוקול יסוד המכון ב- 1964, הסביר הרב בפני חברי הועדה המייעצת, שהתלמוד הוא ‘לא לחזור כמו תוכי’, אלא שהוא מחייב ‘הזדהות עם מהלך הדברים… עם דרכי המחשבה שבו של הליכה בדרך של משא ומתן’. ואכן חוברות אלה של התלמוד שהקדימו את יציאת התלמוד בכרכים הכבדים, נלמדו בבתי הספר הכלליים (החילוניים) ברחבי הארץ וזאת בהמלצת קדש לוז והשר לוי אשכול (ראה מכתב קדש לוז יו”ר הכנסת התומך ב’הפצתן בקרב שכבות רחבות של העם’).

פעילותו בתנועת ‘גשר’–שהוקמה בשנת – 1970 על ידי הרב דני טרופר (אביו של שר התרבות עתה) וחברו הרב בילט, ושעניינה היה מפגש בין חילונים לדתיים גם היא מסמנת חוליה נוספת בפעילותו הציבורית רוחנית והא- פוליטית. ‘גשר’ החלה את דרכה בכפר עציון אך נדדה במקומות שונים בארץ וקיימה סמינרים בצפת להם הגיעו צעירים וצעירות למפגשי לימוד והכרות. בין המדריכים בסמינרים היו חנן פורת, נכדו של הרב אריה לוין בנג’י לוין, הרב שטיינזלץ ורבים מחבריו מגרעין שלהבת י”ה כולל הורי, חבריו. מזכרוני כילדה קטנה, הרב שטיינזלץ לא זלזל באינטליגנציה של אף אחד והקדיש זמן לשיחה עם כל בחור או בחורה עד השעות הקטנות של הלילה. בחייו, אסף סביבו הרבה חוזרים בתשובה, רבים מהם אקדמאיים ואינטלקטואלים, אומנים, פסיכולוגים ומדענים, שהבינו, פעמים רבות דרכו, שהעולם היהודי מציע משהו גדול, הם נשבו בכריזמה שלו והחלו ללמוד אתו שיעורים במסגרות שונות.

כריזמה זו גם הייתה לרועץ. חברותו של הרב שטיינזלץ עם הרב שג”ר ועם הרב פרומן והניסיון להקים עימם מוסד חינוכי – לא צלחה, שלוש דמויות כריזמטיות אלו לא יכלו לשמש תחת מטריה אחת והפיצול היה בלתי נמנע. המשותף לשלושתן היה שיח מתמשך עם הציבור הרחב, הרב שג”ר בניסיון לתת מענה לפוסט-מודרניזם, הרב פרומן בניסיון לדיאלוג בין- דתי ודיאלוג עם היצירה הישראלית במוזיקה ובתאטרון (אותו הוא כינה ברמיזה לאלוהים בשם תיאו- טרון). הובלת מוסדות החינוך של הרב שטיינזלץ, התאפשרה כאשר אלה פינו את מקומם לתלמידי הרב (כגון הרב אלחנן ניר, הרב דב זינגר, ואחרים) מוסדות הרב שטיינזלץ, שהעמידו כוון ניאו- חסידי אך רחב אופקים ששום דבר בעולם אינו זר להם (לבד מהכשרתו המדעית, היה הרב שטיינזלץ חובב בוטניקה, זאולוגיה, אומנות קומיקס ועוד) הם ביטוי חי לרוחו ולסגנון הדתי של הרב. הם השפיעו על פניה של החברה הדתית הציונית בעיקר בקרב חוגים מתקוע, מאזור גוש עציון וירושלים, אך נראה שחילחלו גם לישיבות נוספות אשר הצמיחו שילובים ייחודיים בין ציונות לחסידות, תורת הרב קוק ומאמרי האדמו”ר הזקן, לימוד תלמוד ישיבתי וכתיבה יוצרת, פילוסופיה ומוסיקה קלאסית. יצירתו הספרותית הענפה, תרגומיו ופירושיו הצליחו לפנות לקהל הרחב החילוני, בארץ. כך שמעתי על תפקידו המרכזי, ואף הבלעדי של ביאור התלמוד ותפקידו המתווך לעולם היהודי אצל מובילי תנועת ההתחדשות היהודית היום. וכך בתפוצות- כמו השפעתו הרחבה על יהדות רוסיה, מזרח אירופה וארצות הברית. הסנהדרין נותרה אפיזודה חולפת והפכה כפי שחשש הרב לנפל הממתין להרמת החזון שטמון בו לעתיד, או שמכיר כי פוליטיקה במובנה הצר עלולה לפגוע ברוח במובנה הרחב.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Related Articles

Nissim / A Short Story

Olga Lempert

Small and raggedy, his scowl still terrified me. This was when he knocked on my door and announced he had come to stay with me. He looked like he was having a tougher time than most. Shallow unshaven cheeks, angry burning eyes set deep into black circles, shaggy brows. He said his name was Nissim. I gave him some towels and sheets and left him to get on with it.

The Winds of the Arts

Ayala Asherov

An ode to the Tel Aviv of yesteryear.

Hope is a Woman’s Name

Amal Elsana Alh’jooj

An excerpt from the memoir of a trailblazing Israeli Bedouin women's activist.

A Jew Among Muslims

Dina Lisnyansky

A new book tells us what it's like to be the only Israeli Jew studying at an Islamic Arab college.

Arguing for the Sake of Heaven

Alex Sinclair

A new book on how to manage disagreements over controversial issues facing Israel and the Jewish world is an important first step but needs more depth in order to have a greater impact.